<h1>העיטור אות כ' כתובה</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ואלמנה דמדירין אמר רב הונא לא שנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה דאפילו הדרה ברבים יש לו הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן דאמר יש לו הפרה ואף על גב דאמרינן (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא (פ"ה דנדרים ה"ד) רבי יוחנן אמר מפני הבושה רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה שנדרה על תנאה שעברה אין צריך בפניו. וכתב רב שרירא דלא סבירא לן כאמימר דאמר על דעת רבים אין לו הפרה דאי איתה לידרה על דעת רבים. ורבינו יעקב פירש דלא אשכחן על דעת רבים אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאפשר דמוריא היתרא לנפשה ואיכא חשש איסורא הלכך ליכא הדרה בנשאת. ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבים צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעברה ומקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסינן בירושלמי (פ"ה דנדרים ה"ד) נדר של רבים אין לו היתר והנודר ברבים אין לו היתר. ולא איפסוק הלכתא אי רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפילו בשלשה אין לו התרה. ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר אדעתייהו גבי חכם ושרי ליה אי נמי רבים גופייהו שרו ליה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים. ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל ואף על גב דנוגעין בדבר הן רבים מתירין נדר כל אחד ואחד מידי דהוה אקרובים דכיון דקימא לן (נדרים ע"ז) כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרטה ולאו כדינא דמי ולשון חכמים מרפא הוא אינהו שרו ועוד דעל דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר ואם לאו לא יהא נדר כדאמרינן (נדרים ע"ג.) כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וכן כתב רבינו חננאל דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין לנודר להשאל על נדרו אלא על דעת רבים עד שיודיעם דאמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה.
ורבינו יעקב אקשי האי דגבעונים נמי מצוה הוה דהא כתיב לא תחיה כל נשמה ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה אבל גבעונים וכיוצא בהן שאין הדעות שוות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמה או לינשא להן או להיות ארצם רחבת ידים לפניהם וצריך פתח לכל אחד ואחד. ומסתברא מדקאמרי להו לשם ד' באנו קבילו עלייהו תשובה והרשות בידם להמית ולהחיות וליכא מצות לא תחיה כדאמרינן בספרי (פרשת שופטים ועי' סוטה ל"ה:) למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא דהא אין שבועה חלה על שבועה אלא לאו שמע מינה כיון דאי מגיירי ליכא מצוה חלה שבועה עליהן.
<h2>דף נא:</h2>
גרסינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות נ"א:) בכור אינו נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן וביש נוחלין (ב"ב קכ"ה:) הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכתב רבינו אפרים בהכותב לבנו לאחר מותו מהיום ולאחר מיתה אף על גב דגופא לבן ופירא לאב כיון דבן לא מצי לסלוקי לאב כל כמה דאיתיה בחיים לגבי כתובה ובכור הוו להו אותן נכסים ראויין לבן ואם מת הבן בחיי האב ואחר כן מת האב אין אשתו נוטלת מהן כתובה ולא בנו הבכור אף על פי שאם מכרן הבן בחיי האב ומת בחיי האב ואחר כך מת האב קנה לוקח לוקח שאני דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ואשכחן לריש מתיבתא דקאמר דאשה גביא לכתובתה אי כתב לה להנהו נכסי בכתובתה. גרסינן בפרק הכותב (פ"ד.) מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן. ירושלמי (פ"ט ה"א) כושל שבראיה כיצד מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים. ורב אלפס פירש כושל בעל חוב דלא גבי אלא בראיה. והא מתניתין לא משכחת לה אלא ביתומים גדולים ובשחייב מודה דהא קימא לן (ערכין כ"ב.) אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו ריבית או לכתובה. וכגון דנקיט בעל חוב זוזי בידיה ואמר למאן נתביה דבעל כרחיה לא מפקינן דלא משכחינן (כתובות פ"ב.) תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או רבי מאיר או רבי נתן דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דהא קימא לן כרבי נתן ולבעל חוב משתעבדי ואנן פסקינן הלכה כרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשין ועוד דתרי חומרי נינהו והלכתא דרבי נתן לא שייכא הכא כדפרשי רבינו חננאל ורבינו אלפס. רבי עקיבא אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וקימא לן כרבי עקיבא דתפיסה נמי לא מהניא לאחר מיתה עד דתפיס מחיים. מיהו הני מילי בעיקר דינא אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב וכתובה היכא דליכא מקרקעי גבי מנייהו דיתמי בין תפש בין לא תפש. (כתובות פ"ו.) והיכא דלית ליה אלא לחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. אבל היכא דדינא דאשה בהדי יתומים לה יהבינן משום חינא ושמע מינה טעמא דדינא משום שבועה הא לאו הכי כתובה גובה ממלוה דמוחזקת היא לענין כתובה משום דרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וכו'. ואף על גב דלגבי בכור אין הבכור נוטל פי שנים במלוה שאני בכור משום דכתיב אשר ימצא לו ומתנה נמי קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידיה כדגרסינן בפרק יש נוחלין (קכ"ה:) הלכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה וכן כתב רבינו אבן מגש ופליג על רבינו חננאל ורב אלפס דאמרי ראוי הוא לכל מילי והאידנא דתקינו רבוותא כתובה ממטלטלי וליכא משום ראוי לא שנא גבו יתמי קרקע ולא שנא גבו יתמי מעות גביא דכיון דמטלטלי כמקרקעי הוו להו מטלטלי שגבו משועבדין לכתובה כאילו גבאן אביהן בחייו. וכן נהגו לגבות כתובה ממלות בעליהן.
